הבן המועדף

תופעת הבן המועדף היא לא 'המצאה'
בת ימינו. כבר בעבר הרחוק של עם
ישראל היא עלתה על פני השטח, אולם
באותו מקרה הביאה בכנפיה מסרים
עצומים.
 
 
על יחס עודף לאחד הילדים, מה שהופך אותו ל"בן המועדף", על המחלוקות, הריבים, הקנאה, ובכלל, את גודל האסון שיש בהעדפת אחד הילדים על פני האחרים, לומדים חז"ל מאחד הסיפורים המפורסמים בתורה (פרשת וישב) – אהבת יעקב אבינו ליוסף הצדיק, והקנאה שעוררה אהבה זו אצל שאר השבטים.
 
אולם, רגע לפני שנעסוק בלקחים שיש בתיאור הדברים, חשוב להקדים ולומר שיעקב אבינו, יוסף הצדיק והשבטים הקדושים – הם מעבר להשגתנו! כל הנאמר עליהם, בין אם טעו ובין אם פגמו בעניין זה או אחר, הכל רק לפי מה שהורשנו ללמוד ממעשיהם של הצדיקים, שבמעשיהם כמובן אין לנו שום תפישה והשגה מכיוון שהכל היה ברובד רוחני דק וזך אך עם כוונות עצומות, כי על גדולתם ושלמותם של צדיקים אלה אפשר לכתוב ספרים רבים. אלא, במקומות רבים, התורה היא זו שמפרסמת את 'חסרונות' הצדיקים כדי לאפשר לנו ללמוד לא לטעות בחיים. כי כך היא דרכה של התורה, לגלות ולספר כדי שנפיק לקחים, נבין את המסר והמוסר שבורא עולם מלמד אותנו.
 
ראשית, הדבר הבולט והעיקרי שלומדים ממקרה זה הוא חוסר השלום ואהבה בין האחים עד כדי שנאה: "וישנאו אותו (את יוסף) אחיו…" למה שנאו אותו? בתחילה, ללא שום סיבה. בהמשך, מתואר שיעקב אהב את יוסף יותר מאחיו – "ויראו אחיו כי אותו אהב אביהם מכל אחיו…" אחר כך, כשהשנאה כבר הייתה בליבם, יוסף עוד היה מספר להם על חלומותיו: חלומות שבהם מתגלה שיש לו עליונות עליהם, וזה מן הסתם הוסיף עוד יותר 'שמן למדורה' של השנאה, מה שהוביל גם לקנאה.
 
שוב, אין לנו שום תפישה והשגה בשבטים הקדושים. אנו לומדים את המוסר לפי פשוטם של דברים.
 
תחיה את התכלית
 
דבר ראשון, וקודם לכל, על האדם להתעורר לעבודה האמיתית של שמירת העניים בפנימיות. עליו להרגיל את עצמו להיות כל כך עסוק בתיקון שלו, בדבקות בבורא, בחיפוש אחר מה שהוא צריך לעשות בעולם הזה, להבין את המסרים של השם אליו, לדעת מה עליו לעשות וכו'. וכל זה למה? כדי שלא יהיה לו פנאי להסתכל על הסובבים אותו, לראות מי מצליח יותר ממנו, מי אוהב אותו (וכמה? והאם יותר מההוא ומהם? וכן הלאה).
 
על האדם להרגיל את עצמו לחיות את התכלית והאמת. ותמיד תמיד, להזכיר לעצמו שבשמים לא ישאלו אותו על פלוני או אלמוני, למה הוא לא ראה שפלוני מצליח, ואיך הוא התייחס לאהבה המועדפת של אבא/רב ליוסף. ממש לא. ישאלו אותו – איך היה לו בכלל זמן להבחין בכל הקורה מסביבו? מתי היה לו זמן לתת את דעתו ואת כל תשומת ליבו לדברים שלא קשורים לתכלית שלו? מדוע הוא לא היה עסוק בתכלית שלו? ולמה לא האמין שיש עליו השגחה פרטית מיוחדת שמכוונת אותו למסלול המיועד לו, להשלים את ייעודו ושליחותו בעולם הזה? (עיין באריכות בנושא זה בספר בגן החכמה). רק כאשר אדם חי כך, כאשר נותן את דעתו למה שישאלו אותו אחרי ה-120 שלו – וכמובן שישאלו אותו רק על עצמו – הוא שומר על הזיכרון שעיקרו "זיכרון בעלמא דאתי" – זיכרון עולם הבא שעליו מדבר רבי נחמן מברסלב (ליקוטי מוהר"ן, נ"ד) והוא עיקר גדול בעבודת האדם.
 
לב טוב ועין טובה
 
ולא רק. לאדם צריכים להיות לב טוב ועין טובה. כאשר רואה שיש לחברו מעלה טובה או הצלחה שלו אין, עליו לשמוח בשמחתו ולומר בליבו: 'הלוואי שכולם יצליחו יותר ממני…' (כן, גם אם זה קשה מאוד) שהרי כך אמר משה רבינו ליהושע שרצה להעניש את אלדד ומידד שהתנבאו במחנה: "וַיֹּאמֶר לוֹ מֹשֶׁה: הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי? וּמִי יִתֵּן כָּל עַם ה' נְבִיאִים, כִּי יִתֵּן ה' אֶת רוּחוֹ עֲלֵיהֶם" (במדבר יא).
 
כל אדם צריך לשאוף – בעשייה ובתפילה – שיהיו לו לב טוב ועין טובה. לשמוח באמת בהצלחתו של כל יהודי. זו נקודה מאוד גבוהה ויקרה ולכן יש להרבות עליה תפילות רבות, כי בלעדי התפילה אי אפשר לזכות בה. זו הסיבה שאנו מוצאים תוספת בתפילת "אלוקי נצור", אחרי תפילת שמונה-עשרה, בה אומרים: "ולא תעלה קנאת אדם עלי ולא קנאתי על חברים…" וראוי להוסיף עוד תפילה (במקום זה) בשפה שלו: "ריבונו של עולם, תן לי לב טוב, עין טובה, שאראה את היופי והטוב של כל יהודי, שאשמח בשמחתו והצלחתו של כל אחד…'
 
כי אדם עם לב טוב ועין טובה, זה הדבר הכי נפלא שיכול להיות. כן, ממש גן עדן. וההיפך, חלילה, סבל בלתי נסבל. בכל נשימה ונשימה אדם מרגיש את ייסורי הקנאה וצרות העין. זה משהו שלא ניתן לתאר. אדם כזה, לעולם לא תראה אותו שמח. הוא אף פעם לא רווה נחת ממה שהוא עושה, אלא רק 'אוכל את הלב' כל היום, מקנא בכל מי שרק נדמה לו שיש לו קצת הצלחה יותר משלו.
 
אתה בוחר!
 
כי את החיים הטובים או הרעים – אתה בוחר! כמובן, לפי המידות שלך. אם אתה רע – רע לך. אם אתה טוב – טוב לך. ובפרט מידת הקנאה, שהיא מידה רעה שממררת לאדם את חייו, מידה ששורשה בכפירה נוראית, בחוסר אמונה, ובחוסר אמונה בהשגחה הפרטית של השם על כל אדם.
 
בתיאור מקרה ה"בן המועדף" שהתורה מספרת עליו, יעקב אהב את יוסף יותר. אז ראשית, זה לא אמור לעניין כלל את מי שעסוק בתכלית שלו. וגם אם כבר שם לב לזה, אז האמונה אומרת שכך השם רוצה – שיעקב יאהב את יוסף יותר. שהרי, כל מה שקורה הוא רצון השם. ואם זה רצון השם, אז גם אני צריך לרצות כך. אם טוב בעיני הבורא לתת למישהו אחר משהו, גם לי זה אמור להיות טוב. גם אני אמור לשמוח אם הבורא שמח, לא כן? אולם, נפילת האדם בדעתו היא רק בגלל שאינו שומר את עיניו הפנימיות והוא מסתכל על אחרים, כעל מציאות, ואז הוא נופל לכל הבלבולים שישנם: 'הוא יותר מוצלח ממני', 'מה קורה איתי?'….
 
במקרה כזה נתקלתי באחת הפעמים בקבלת קהל. הגיע אלי אדם שעל פניו אפשר היה לראות שהוא בדיכאון. "למה אתה נראה כך?" שאלתי. והוא, כאילו חיכה לשאלה הזו, התפרץ ואמר: "כי כולם יותר טובים ממני…."
 
"אם כך, השמחה שלך תהיה מושלמת רק אם תהיה יותר טוב מאחרים. ואם כך, אז נגזר עליך להיות עצוב כל ימי חייך כי תמיד יהיה מישהו יותר טוב ממך. היצר הרע יראה לך כל הזמן שכולם יותר מוצלחים ממך, מה תעשה? אני מציע לך לעבוד על מידה מאוד חשובה – לב טוב ועין טובה. וזה אומר שעליך לשמוח בהצלחה של כולם. איך תגיע לזה? רק כאשר תשמח בחלקך! אדם ששמח בחלקו – גם בטוב שלו וגם ברע שלו – שזה חלקו, הוא אדם מאושר. הוא יודע שהכל, אבל הכל, נעשה איתו בהשגחה הפרטית של השם עליו, שהיא מדויקת והכי טובה בשבילו. והיא זו שתוביל אותו לתכלית שלו. שמחה שכזו תוביל אותו למסקנה שהוא לא רוצה להחליף את חלקו עם שום אדם אחר בעולם, כי ברור לו שרק כך – עם המידות שיש לו, עם המציאות הזו, הוא יתקרב אל השם ויגיע לתכלית שלו"…
 
אחדות שלילית
 
דבר נוסף שאנו לומדים מהתורה על מקרה "הבן המועדף" הוא, שהשבטים – אחיו של יוסף הצדיק, התאחדו וחיזקו זה את זה לצורך דבר שלילי. ושוב, למרות שאיננו מבינים את עצם המעשה שהיה ברובד הרוחני, וראייה לכך היא שהשכינה הקדושה השתתפה עימהם, אולם יש ללמוד מזה מוסר – עד כמה צריך להתרחק מהתוועדויות שתכליתן וסופן – מחלוקת. כן, גם אם זה נראה 'לשם שמים'.
 
מידת 'האמת' שמובילה למחלוקת משתלשלת מה'אמת' של המלאכים, ולא מהאמת של בורא עולם. כי כשה'אמת' מביאה לידי מחלוקת השם יתברך לא רוצה בכזאת אמת. מה הוא עושה? משליך אותה ארצה. בוחר רק במידת השלום שעל ידה אפשר לקרב את כולם לתכלית.
 
לכן, על כל אדם לקבוע לו כלל חשוב בחיים – אחדות והתחזקות הם דבר טוב רק כאשר משתמשים בהם לקירוב ולשלום! כאשר יש 'ריח' של מחלוקת וריבים באוויר, יש לברוח מהתוועדות/מפגש/שיחה שלא תורמים לנפש האדם שום דבר, אלא רק ההיפך.
 
אמונת חכמים
 
דבר נוסף שהתורה באה ללמד אותנו ממקרה זה הוא – אמונת חכמים!
 
איפה האמונה ביעקב אבינו? הוא הרי היה הצדיק שבדור והרב של השבטים. ואם יעקב מחליט לקרב את יוסף הוא בהחלט יודע מה הוא עושה, וכל השאר צריכים לקבל את הנהגתו, שהיא בודאי האמת לאמיתה. ואם בכל דבר צריכים ללכת עם אמונת חכמים, במה עניין זה שונה?
 
ולא רק. אלא שאל לו לאדם לפעול על פי שכלו ולהגיע להחלטות ומסקנות, כמו השבטים – שהחליטו להרוג את יוסף, בהמשך למכור אותו וכן הלאה. עליו לשאול, לברר, להתייעץ – שמא אני טועה? אולי אני לא שמח בחלקי? אולי אני צריך לתקן משהו? אולי אני סובל מקנאה? משנאה? מצרות עין?… על האדם לשאול את עצמו לפני שיגיע להחלטות הרות גורל בגלל שהוא לא מבין למה אדם זה נוהג כך או אחרת.
 
יהי רצון שבזכות יעקב, יוסף והשבטים הקדושים נזכה ללב טוב ועין טובה, לאמונת חכמים, ויהיו כל ישראל ראויים לקבל את משיח צדקנו בשמחה, במהרה בימינו אמן.